סיפורי ניו יורק

קרוב לאפס מעלות מכרבלות אותי בשלוש שכבות, מגפיים, כובע חם עם מגיני אוזניים וכמובן כפפות – מה שלא עוזר לשלוף את המצלמה מהתיק שטלי השאילה לי. סנטראל פארק בניו-יורק הוא יעד מועדף מבחינתי, בכל מזג אוויר, והכרכרות הצבעוניות שחונות בשוליו הן נקודה מצויינת להתארגנות ולצילומים ראשונים בעיר המדהימה הזו. תוך כדי הליכה אני בודק תאורה ומכוון את העניינים כשלפתע אני שומע צפצוף משונה שמורכב בעיקר מהפסקות… אחרי כמה צעדים אני גם קולט מישהו שעומד ליד גדר האבן ושורק, ידו (כלומר כפפתו) מושטת לעבר עצי הפארק, ומידי פעם הוא משגר קריאת הזמנה אישית לידידתו האלמונית: סוזי… סוזי… סוזי…

לפני שאני מבין מה בדיוק קורה כאן, מגיחה אותה סוזי בקפיצה מטורפת מכיוון אחד הענפים; עוד לא מספיק לקלוט אפילו שזו סנאית והיא כבר חטפה משהו מהכפפה ונעלמה כאילו לא היתה, מתקשה להאמין כשאני מגלה שהמצלמה דווקא כן הספיקה לקלוט את העניין הקצת-מוזר הזה…

אני מתקרב לאיש בכחול שעומד שם ומסתכל עלי, איננו מבין את פליאתי, אבל דבר ראשון שואל אותי באנגלית כבדה דווקא מאיפה אני.

"מישראל" אני עונה, "ומאיפה אתה?" אבל הוא שותק. אני שואל שוב אבל הוא מתעלם, מושך כמה שברי אגוזים מכיסו  וחוזר לשרוק ולקרוא לסוזי…

אני כמובן לא מוותר, מבין שהוא מעדיף לשמור על ה"אמריקאיות" שלו, לכן אני משנה טקטיקה ושואל "איך קוראים לך ידידי?" וכאן דוקא באה תשובה, אפילו די צפויה: "שמי ג'ון" הוא אומר.

"כן בטח" אני מעז ומתחצף (האיש די גדול יש לאמר, עגלון של אחת הכרכרות…) "אתה ג'ון כמו שאני סוזי… איך קוראים לך במשפחה?" אני שואל והנה דווקא מהשאלה הזו עולה חיוך גדול על פניו של האיש הכחול "יאן, שמי הוא יאן, ואני בכלל מפולין" הוא פולט ועדין לא יודע מה מצפה לו.

"אה יאק שפאן מה?" ("ומה שלום אדוני?") אני שואל, בפולנית צולעת שקלטתי מהורי לפני עשרות שנים והאיש הכחול-גדול כמעט שנחנק. "פאן נאפראבדה מובי פופולסקו?" (אדוני באמת מדבר פולנית?") הוא שואל, ואנחנו ממשיכים בשיחתנו המוזרה עוד דקה-שתיים עד שהחברה שלו סוזי מגיחה שוב אבל הפעם כאילו שאיננה ממהרת לשום מקום…

אולי הפולנית שלי הרגיעה אותה? לא הגיוני אבל עובדה שעכשיו יש לה פתאום זמן לברור יותר בקפדנות איזה שבר אגוז לקחת מהכפפה, אחר כך להתיישב כמעט בנחת על ענף סמוך בכדי לאכול ולהצטלם…

אני מצלם עוד כמה תמונות של סוסים וכרכרות, אחר כך מוחק את כולן וממשיך לי אל תוך הפארק. עצים קטנים כגדולים נראים מאד גבוהים ומאיימים בעירום המופלא שכפה עליהם הכפור, יום סגריר בניו-יורק והשמש מציצה מידי פעם מתוך העננים עבי הכרס בהטילה צללים ארוכים על סימני הדשא הקפוא. ציפורים צרחניות רבות על כל בדל מזון והמוני סנאים (אולי סנאיות? לך תדע…) מתרוצצים בין עלי השלכת היבשים בחפשם משהו לנשנש..

אחת הארצות שאני הכי אוהב בעולם היא אירלנד והחג הכי חשוב לאירים, הכי צבעוני ובטח הכי שיכור בעולם הוא יום סנט פטריק הקדוש (St. Patrick’s Day) שמועדו הרשמי הוא ה-17 במרץ, אבל באירלנד חוגגים אותו גם קצת לפני וגם קצת אחרי…

פטריק הנ"ל הוא הקדוש המגן של אירלנד והחגיגות בצורתן הנוכחית החלו שם רק בסוף המאה ה-19, אבל כיוון שאירים רבים היגרו לארה"ב אז דווקא בניו-יורק חוגגים את העניין כבר מ-1756 (!) ובגדול; יום לפני התאריך הרשמי, נערכת בשדרה החמישית תהלוכה ע-נ-ק-י-ת לכבוד סנט פטריק הנ"ל, בה צועדים קרוב ל-200,000 איש שחלקם הלא-מבוטל יהיו עוד מעט שיכורים. אפילו וידיאו לא באמת יכול לתאר כהלכה את האירוע הזה שנמשך (ונמשך ונמשך) כמה שעות טובות, לכן דרך היחידה להנות ממנו היא "פשוט" להגיע לניו-יורק, להצטייד בכמה פחיות Guinness ולהתחיל לצעוד עם ההמונים…

אבל בינתיים, רק בשביל הטעימה, הנה כמה תמונות לא-מייצגות מהמצעד שנערך בשבת לפני כשבוע.

ואם אתם עוד על הרגליים, לפני שמתחיל פתאום לרדת שלג שאפילו בניו-יורק לא תוכנן מראש, קחו לכם איזו בננה לדרך (שונא אותן! אבל טלי שכנעה אותי… וגם הקור…) ועופו לרכבת התחתית בדרך הביתה או לאיזו מסעדה קטנה שמגישה מרק חם.

ואם "על הדרך" בא לכם קצת "קולטורה" עם חיוך – אולי חיוך קצת מריר כשמתבוננים לעומק – בידקו במפה איך לעבור בתחנה הלא-גדולה של רחוב 14 פינת השדרה השמינית (קווים A,C,E,L) ותנו לעיניים ולמצלמה לגלות את פסלוני הברונזה הקטנים של Tom Otterness שחלקם תקועים בדרך ורובם נסתרים במקומות קצת מוזרים ונגלים רק לסקרנים באמת. הנושא המשותף והמטריד של הפסלונים הוא: “Life Underground”.

ביום המחרת, כשישבנו במסעדת Favela ("שכונת עוני") הברזילאית בברוקלין, קיפץ לעברנו בעליזות מלצר צעיר ומקסים עמוס בכתובות קעקע שעיניו כחולות כשמיים וגם חולצתו כחולה.

"איך קוראים לבחור?" הוא כרע ליד עגלת התינוק ושאל תוך שהוא שולף צפצפת-ציפור קטנה מכיסו ומשעשע את הזעטוט בשריקותיה. "תום" ענתה לו טלי, "ואיך קוראים לך?"

"אני טומק" הוא עונה ומיד מוסיף "זהו שם פולני"… ואז שנינו קופצים ביחד ופולטים "מה-ה-ה??…" ענק שמיד ממשיך לאותם משפטים בודדים שאני יודע בפולנית, משם לחיבוקים ולנשיקות, מכאן למרגריטה על חשבון הבית וכמובן לעוד ועוד צילומים ועוד מרגריטה ועוד כמה הרפתקאות קטנות ומטריפות אבל… האיש הכחול הזה הוא כבר מסיפור אחר.

גיורא פנחסי: יוזם ומצלם פרויקטים חברתיים בהתנדבות. האלבומים של גיורא בפליקר. לכל הטורים של גיורא באתר.